חזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך, הינו כינוי לסעיף מספר עשרים וחמש מתוך חוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות, תשכ"ב – 1962. על פי סעיף זה, במקרה של גירושין או כאשר ההורים אינם מתגוררים יחד, החוק קובע שכל ילד עד גיל שש, יוטב לו להיות במשמורת אצל אמו, אלה אם יוכח אחרת. בפועל, המקרים בהם פוסק כך בית המשפט הם נדירים ביותר. בין השנים 2000-2008, המקרה היחיד שנתפרסם שבו ניתנה משמורת לאב חרף חזקת הגיל הרך, הוא המקרה בו השופט יעקב כהן, קבע משמורת אצל האב, כאשר האם הייתה אובססיבית לגבי עבודתה. פסיקה זו, ספגה ביקורת קשה מצד פובליציסטיות פמיניסטיות.

חזקת גיל הרך, נקבעה על פי ההנחה שילד בגיל זה זקוק לאמו מבחינת טיפול, "מקום טבעי", השגחה, צרכים פיזיים וההנחה לפיה לאם יש יותר פנאי לגידול. לפיכך, במקרה שבו יש מחלוקת רצינית וההורים אינם מגיעים להסכמה בנושא המשמורת, יפסוק בית המשפט, בצורה אוטומטית כמעט, לטובת האם. חזקת הגיל הרך חלה הן על בית הדין הרבני והן על בית המשפט לענייני משפחה. בשנים האחרונות, ישנה מגמה של שינוי. פקידות סעד, פסיכולוגי ילדים ומומחים נוספים, החלו להגיש חוות דעת, לפיהן ההורה הראוי למשמורת הוא האב. ישנם מספר רב של אבות, אשר מגדלים את ילדיהם בצורה מופתית ומהווים גם את דמות האב וגם את דמות האם בבית. עם התפתחות  החברה המודרנית, הליברליזם והשוויון, נוצרו מצבים בהם גם נשים רבות מפתחות קריירה מצליחה. לפיכך ובהתאם לרוחות אלו, נוצרים לפעמים מאבקים על המשמורת ומחלוקות בין ההורים על הסדרי הראיה.

בנוסף לכך, בשנים האחרונות, הולכת וגוברת הקריאה לביטול חזקת הגיל רך בטענה שהחזקה גורמת לאבות להירתע מלתבוע חזקה על ילדיהם מתחת לגיל שש ובכך היא גורמת לחוסר שיווין בפערי המיקוח. מגמה זו, הגיעה לשיאה באפריל 2008, כאשר פרסמה וועדת מומחים הידועה בשם וועדת שניט (הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין) את מסקנות הביניים שלה, אשר ממליצות על ביטול חזקת הגיל הרך. למרות שמסקנות הוועדה טרם הפכו לחוק מחייב, דווקא בתי המשפט לענייני משפחה, שנחשבים לערכאה המועדפת להתדיינות על-ידי נשים בהליכי גירושין, החלו לפסוק בתיקי משמורת ילדים אגב התעלמות מוצהרת מחזקת גיל הרך, כאילו כבר נמחקה מספר החוקים.